כשילדים יוצרים בעצמם — מדוע עצמאות יצירתית חשובה יותר מהתוצאה הסופית
לפני שנתיים, אמי ביקרה אותנו עם טוב-לבה חסר-תוחלת. היא הביאה לבנתי שלי, בת שמונה, סט ציור שלם — צבעים, מברשות, קנבס, הכל מסודר בקופסה מעוצבת. בנתי הביטה בזה שתי שניות וחזרה לשלה. "אני רוצה לעשות משהו שלי," אמרה. היא הלכה לארון, הוציאה נייר, קיבלה מתיקייה שלה זוג עפרונות שבורים וחצי-מתוש, וישבה להציור במשך שעתיים.
התמונה שיצאה מהתהליך הזה לא הייתה יפה. לא בדרך שמסגרים על קיר. אבל התהליך עצמו — זה היה מדהים. היא בחרה בעצמה במה להשתמש, החליטה בעצמה מה הצבע הבא, תיקנה בעצמה משהו שלא עבד. זה לא היה פשוט סט ציור. זה היה עבודה אישית שלה, מתוך בחירה אמיתית.
הסיפור הזה עשה לי סדר בראש. כתוביץ כלשהו הייתי חושב שתפקידי ככל-בוגר הוא להביא לילדים כלים טובים כדי שיצאו מהם יצירות טובות. אבל שאלת עצמי: האם זו באמת המטרה? או שהמטרה היא שהילד יגדל כיוצר, כבוחר, כמישהו שמאמין שיש לו מה לומר?
הלקח — מדוע בחירה עצמית היא הבסיס של יצירה אמיתית
כשאתם מדברים עם אומנים מבוגרים — צייירים, פסלים, מעצבים — אתם שומעים משהו דומה שוב ושוב: התחלתי כי הרגשתי צורך לעשות את זה. לא כי מישהו אמר לי. לא כי זה היה טוב בשביל התנמ"ס. אלא כי זה היה שלי.
עצמאות יצירתית — המשמעות היא שיש לך את הכוח להחליט בעצמך מה אתה רוצה ליצור, איך אתה רוצה ליצור את זה, ומה אתה צריך כדי לעשות זאת. וזה בדיוק מה שהיא הרגישה כשישבה עם הנייר והעפרונות שלה. לא הייתה קופסה יפה שאמרה "זה מה שצריך לעשות." היה רק היא ודי הצורך שלה לעשות משהו.
כשילד מקבל סט יצירה מובנה — סט טיפול, סט חרוזים, סט בניה עם הוראות שלב-אחרי-שלב — הוא למעשה מקבל משימה, לא הזמנה. משימה אומרת: "עשה את הדבר שלי כמו שאני אומר לך." הזמנה אומרת: "אתה יכול לעשות משהו, ובבחירתך מה זה יהיה."
זה נראה כמו הבדל קטן, אבל זה ממש לא. זה ההבדל בין ילד שמצייר כי יש צבעים, לבין ילד שמצייר כי יש לו משהו שהוא צריך להגיד.
שלוש תובנות מעשיות לגבי יצירה חופשית
אם אני צודק בתיאור הזה, אז מה זה אומר לתרגול היומיומי? איך אתם בעצם מעודדים עצמאות יצירתית?
ראשית, תנו לילדים גישה לחומרים פשוטים. אני לא מדבר על סטים. אני מדבר על דברים שמטבעם לא מכווננים. נייר, עפרונות, טוש, עץ, עדשות קטנות, חוטים, דבק. חומרים שאתה יכול להשתמש בהם בכמויות שונות, בדרכים שונות, ללא הוראות. כשילד יש לו רק טוש אדום, הוא יחליט בעצמו: "אני אשתמש בטוש הזה כדי לעשות… נקודות? קווים? דמות?" זה יצירה. זה בחירה.
שנית, אל תהיו מדליקים בערך הסופי. אני יודע שקשה. אתם רואים את העבודה של הילד, ויש לכם דחף טבעי להגיד משהו טוב. "וואו, כמה יפה!" בעיה היא שהחיזוי הזה מסובב את המערכת. ילד שומע "וואו, כמה יפה" מספיק פעמים מתחיל לשאול את עצמו: "האם זה יפה?" במקום: "האם זה אומר מה שאני רוצה שיבעו?" הוא מתחיל ליצור כדי לקבל הערכה, לא כדי להעריץ את עצמו.
שלישית, שאלו שאלות במקום להצעות פתרונות. "איך אתה חושב שתעשה את זה?" "מה קורה אם תנסה עם הצבע הזה?" "מה אתה רוצה שיקרה הבא?" שאלות כאלה מודות בילד כמו-יוצר, לא כמו-תלמיד. הן אומרות: "אתה זה שמחליט."
איך מיישמים את זה בבית ובמוסד
בואו נהיה קונקרטיים. אם אתם חושבים שעצמאות יצירתית חשובה, מה אתם עושים יום-שני בבוקר?
ראשית, תתוך זמן לחומרים. לא חוקים, לא הוראות. שמטו על שולחן צבעים, מברשות, נייר, קלקר, בד, חומרים טבעיים, כל מה שיש לכם. תגידו: "זה שלך. תעשה משהו." ותהיו שקטים. זה הקשה ביותר. להיות שקט. אבל זה הכרחי.
שנית, תזממו מקום. לא מקום צודק (כל בית צודק קצת), אלא מקום שילד יכול להשתמש בו בלי שתהיו מלחינים בנוגע לנקיקות. אם תלחינו בנוגע לנקיקות, הילד יטעה שהנקיקות חשובות יותר מהחופש. זה קטע אחרון שאתם רוצים שיבין.
שלישית, תחלו להבין שלא כל יצירה צריכה להיות סופית. חלק מהיצירה היא ניסוי, משחק, כישלון. זה בסדר. זה בעצם מהחלק הטוב ביותר. כשילד מפיל צבע, מנסה משהו חדש, מתחרט — הוא לומד. זה עדיין יצירה.
עכשיו, אם אתם במוסד או בחנות שמטרתה לעודד יצירה, אתם יודעים בדיוק למה משאבים כמו פלסטלינה חנות חשובות. לא כי הן נותנות לילדים את התשובה הנכונה, אלא כי הן נותנות לילדים את הכלים שעליהם יבחרו בעצמם. פלסטלינה היא כלי מעניין — היא בדיוק את ההתנגדות המתאימה, רכה מספיק כדי לתמרן, קשה מספיק כדי שתהא בעלת משמעות. ילד יכול להחליט להציץ, להבנות, להעשן, לחבור, לשבור. זה עצמאות יצירתית בפעולה.
מתי תדעו שזה עובד
איך תדעו שאתם בתוך הדרך הנכונה? כשילד מתחיל לומר דברים כמו "אני רוצה להיות אומן" לא כי זה נשמע טוב, אלא כי זה בדיוק מה שהוא חשב על מישהו שעשה משהו. כשהוא מחזיק בעצמו בחומרים ואומר "אני צריך את זה כדי…" כשהוא מראה לכם משהו ואומר בגאווה "אני עשיתי את זה," לא "האם זה טוב?"
בנתי שלי היום בת עשר. היא עדיין מציירת בעפרונות שבורים ונייר זול. אני רואה את התמונות שלה, וחלקן זה בדיוק ספר ילדים משנות השבעים. אבל היא חושקת בהן. היא מעודדת אחיה להציור. היא חושבת על עצמה כעל אומנת. זה לא בגלל שהסטים טובים. זה בגלל שבחרה להיות.
וזה כל מה שחשוב.
